תורת האופטימיות

נראה שמדינת ישראל אין רגע דל. צרה רודפת צרה ועני רודף ענין...

לאחר תקופה ארוכה בה הנפש הייתה שרויה בלחץ רבים חשים סוג של 'נפילת מתח'; תחושות ריקנות ועייפות. אולי התחושה החזקה ביותר היא הפסימיות. למרות שכאמור עברנו דברים רבים השנה וניצחנו את כולם (למעט התסבוכת הפוליטית), בשורה התחתונה המשפט הוא 'יאללה נגמור כבר את השנה המקוללת הזו'.

ישנם כאמור מספר אירועים אינטנסיביים שעברנו בשנה הזו וננסה לנתח אותם מבחינה אמונית. ניתוח אמוני הוא היכולת לזהות תהלכים במציאות הריאלית, אולם – בניגוד ליאיר גולן ושאר 'מזהי התהלכים' החביבים – לחבר זאת לא רק להיסטוריה אנושית בת שמונים שנה שראינו בסרט דוקומנטרי, אלא לפרספקטיבה של אלפי שנות הנצח; או במילים אחרות - לא-לוהים!

בואו ניקח מספר דוגמאות:
למרות שמבצע 'שומרי החומות' הסתיים בניצחון צבאי מוחץ (כרגיל) על החמאס, האווירה הכללית אצל רבים היא עגמומיות וייאוש. המערכה האחרונה הציפה וחידדה בעיות שלכאורה אינן פתירות: א. המלחמה בעזה נדמית כסבב לחימה ללא מוצא; ב. חלק מערביי ישראל, בעיקר בערים המעורבות, התגלו כאיום ממשי; ג. השנאה לישראל בעולם היא פתולוגית שאינה קשורה לעובדות, וכל מאמצי ההסברה לא מועילים; ד. חלקים מהציבור הישראלי איבדו לחלוטין את האמון בצדקת הדרך, הן היהודית והן הציונית; ושליטתם בתקשורת, בממסד המשפטי וכו' פוגעת בחוסן הלאומי.

המאבקים ההרואיים כנגד הבעיות הללו – כחיזוק ההתיישבות, תמיכה בכוחות הביטחון, תקשורת לאומית, הסברה עולמית; והגברת התודעה היהודית והמסורתית – מלווים לעיתים כאמור בתחושת דכדוך של 'קרב מאסף'; ושלא בצדק!
אדם מאמין יוצא תמיד מתוך הנחת מוצא אופטימית. אמונה בא-לוהים איננה סיסמה מצד אחד ואינה נאיביות מצד שני, אלא הכרה ברורה בכך שהמציאות איננה הפקר ולכן איננה שלילית במהותה; הטוב תמיד מוצא את דרכו לניצחון. זוהי אמנם תחושה קיומית אולם טביעות האצבע שלה ניכרות בבירור במהלך ההיסטוריה.

ניקח לדוגמא את מגפת הקורונה. לפני כשנה התחושה הייתה דיכאונית ונעה על הסקאלה של היסטריה מ'סוף העולם שמגיע' ועד 'הכחשת קורונה' ושלל קונספירציות והזיות. אנשים מאמינים לעומת זאת יצאו מתוך נקודות המוצא כדלקמן: א. יש א-לוהים! העולם אינו צועד לכיליון אלא "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". ב. מהלך ההיסטוריה האנושית הוא גרף עולה; אין מה להשוות את המחלות, העוני והסבל שהיו בעבר לעומת תקופתנו. ג. באופן ספציפי היכולות הרפואיות והטכנולוגיות של תקופתנו ערוכות טוב יותר מבעבר מלהתמודד עם מגפות.

התוצאה הייתה צפויה: לאחר תקופה לא-ארוכה במיוחד, האנושות למדה את הבעיה, מצאה פתרון, והתחילה במסלול יציאה מן הקורונה; גם אם בשן ובעין.

גם אסונות כדוגמת אסון מירון צריכים להיבחן מתוך הפרספקטיבה הזו. כל נפש יקרה שאבדה באסון הזה היא עולם ומלואו; אולם גם כאן אסור לשכוח את התמונה הכוללת. לפני שלש מאות שנה לא היה אסון במירון, מפני שאז לא היו יהודים בארץ ישראל ובמירון! ב"ה עם ישראל חוזר לארצו ברבבותיו ובמיליוניו; וב"ה עשרות אלפים עולים לקבר רשב"י במירון; ולצערנו ישנם עדיין בירורים כיצד נערכים מתוך גישה ממלכתית ואחראית גם לאירועים מסוג זה. זהו אסון חריג שאסור היה שיקרה, אולם הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. גם כאן הלקחים יופקו בעז"ה.

אותו קו חשיבה יוביל אותנו למצב הנוכחי שלאחר מבצע 'שומרי החומות': הנחת המוצא האמונית היא ש"לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", או במילים מודרניות: העם היהודי שרד צרות קשות מאלו. עברנו את השואה ועברנו את מלחמת יום הכיפורים. יתרה מזאת, במהלך שבעים ושלש השנים האחרונות, למרות כל הבעיות והכישלונות, מדינת ישראל פורחת יותר ויותר. באופטימיות זהירה ניתן להעריך מה יתרחש בעתיד:
א. האיום מעזה הוא מטרד, כואב אמנם, אבל אינו מאיים קיומית על מדינת ישראל. מסבב לסבב מדינת ישראל מתחזקת ועזה נחלשת; לא להתרגש מ'חגיגות הניצחון' של החמאס (הערבים תמיד 'חוגגים ניצחון', גם אחרי מלחמת ששית הימים). האוכלוסייה בעזה תאלץ להשלים עם קיומה של האימפריה האזורית שלידה. אפשרויות אחרות הן הגירה המונית משם או שיבה של צה"ל לשם, שתי אופציות שכעת אינן נראות לעין, אולם עוד כעשרים שנה (או פחות) א-לוהים גדול.

ב. ערביי ישראל ברובם משלימים – מי מרצון ומי בחוסר ברירה – עם התלות שלהם במדינת ישראל. במידה וההתפרעויות שלהם ימשכו הם יהיו בבעיה יותר גדולה מאיתנו, והם יודעים זאת. ככל שהנחישות שלנו תלך ותגבר (ראו סעיף ד להלן), תימשך הנוסחה לאותם המעוניינים לחיות תחת החוק הישראלי, ויינקטו צעדים כנגד המיעוט שאיננו כזה. גם הדמוגרפיה הולכת לכיוון שלנו (שוב בניגוד לנבואות הזעם של הפסימיסטים לאורך שנות המדינה). בינתיים יהיו היערכויות מחדש בחיכוך איתם וימצאו פתרונות יצירתיים.

ג. למרות שהפלסטינים שולטים בדעת הקהל העולמית, הן בגלל כמותם והן בגלל הרוח הפרוגרסיבית השולטת בתרבות המערבית, ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מוכיחה, שבסופו של דבר, זה אינו משנה את התמונה הכוללת. עליונותה הכלכלית והביטחונית של ישראל גורמת בסופו של דבר אפילו לארצות ערב לבקש את קרבתה; בשלב הראשון מתוך אינטרסים, ובשלב השני מתוך הכרה מוסרית.

ד. גם ביחס לכרסום בחוסן הלאומי והיהודי השד מפחיד הרבה יותר ממה שהוא באמת. קיים פער אדיר בין קבוצה קטנה ורעשנית של אנשי תקשורת, אקדמיה ומשפט, לבין רובו המוחלט של הציבור היהודי שהוא לאומי ומסורתי. הנזק שגורמת אותה קבוצה הוא איום, אבל הם מפסידים, הן דמוגרפית והן תרבותית. ניתן להבחין במגמה הזו מכל סקר, מכל תוצאות בחירות, מדדים דמוגרפיים, ופופולאריות של תרבות עממית (טיפ קטן: שאני רוצה להתעודד אני פותח את אתר עיתון 'הארץ', במקרה הזה 'זיהוי התהלכים' שלהם הוא מאד מדויק. הם מאד מבינים מה הולך להיות פה). לא מופרך לשער שעוד כשלושים שנה תימחק רשמית ההגדרה 'חילוני' מהשיח ותוחלף ב'מסורתי' (נזכיר שלפני כשלושים שנה המילה 'שמאלני' שימשה כאות כבוד וכיום היא נחלתם של מיעוט נכחד, שלא לדבר מה התרחש למילה 'סוציאליסט' במהלך חמישים השנה האחרונות).

המסקנה מכל האמור לעיל היא אינה פיתוח אדישות ביחס לבעיות – אדרבה – להסתער עליהן במשנה מרץ, אולם לא בעמדה של קרב מאסף אלא מעמדה של קרב ניצחון. המון סבלנות, הכרה שתהליכים לוקחים זמן, אבל הם מתרחשים בסוף [אגב, העקרונות הנפשיים שנאמרו לעיל ניתנים ליישום גם בבעיות האישיות של כל אחד וכל אחד מאיתנו]. תמיד מתקדמים, לאט לאט, אבל מתקדמים.

יהיה טוב. פשוט כי יש א-לוהים!